תפריט
מצוות הנחת תפילין תקפה בכל יום חול. כדאי להזהר במצווה זו שכן ‘כל המניח תפילין ומתעטף בציצית וקורא קריאת שמע מובטח לו שהוא בן עולם הבא’ ומי שזהיר ביותר במצוות תפילין, ביום הדין המצווה הזו יכולה להכריע את הכף (ילקוט יוסף). בלילה אין מצווה להניח תפילין, מחשש שירדם איתם ויפגע בקדושתם. בשבתות וחגים וכן בחול המועד אין מניחים תפילין (אך כן מתעטפים בטלית).
זמן הנחת התפילין הוא כמה דקות לאחר עלות השחר (ההלכה מגדירה זאת ממתי שיראה את חברו שהוא מכיר אותו, ויזהה אותו ממרחק של ד’ אמות). סוף זמן הנחת תפילין הוא עד השקיעה, או לכל היותר עד בין השמשות (13 ד’ לאחר השקיעה).
מכיון שכאמור התפילין הן קדושות ומסמלות את הקשר שלנו לקב”ה, ההלכה מצווה אותנו להיות בתודעה של קדושה כל תהליך ההכנה. הסופר סת”ם צריך לומר לפני שהוא מתחיל לכתוב “הנני כותבן לשם קדושת תפילין” ואם שכח, התפילין פסולות. בכל פעם שהוא בא לכתוב את שם ה’ הוא צריך לאמר “הנני כותב לשם קדושת ה'”. כ”כ עיבוד הקלף ותהליך יצור בתי התפילין גם הוא צריך להיות בהתכוונות ובאמירת “לשם קדושת תפילין”.
בגלל קדושתן, צריך להזהר בכבודן. אסור להכנס איתן לשרותים, ולא להפיח בשעה שהן עליו (ולכן תיקנו שלא יניחו אותן בלילה שלא ירדם בעודן עליו), וכן אסור לאכול בהן סעודת קבע מחשש שישתכר שהן עליו. ואם הן נמצאות בתיק אסור לו לשבת על התיק.
בתקופת בית שני היו הולכים עם התפילין כל היום. כך למשל נהגו רבן יוחנן בן זכאי ור’ עקיבא ור’ אליעזר בן הורקנוס. הגמ’ מספרת שלוחמיו של בר כוכבא בביתר, יצאו למלחמה כאשר היו עטורים בתפילין. אבל היום, בגלל החשש שלא נוכל לשמור על קדושת התפילין, אנו מניחים אותן בבוקר רק לשם התפילה ומורידים אותן חזרה לנרתיק, כדי לשמור על כבודן.
הטעם שמניחים את תפילין של יד, דווקא על היד החלשה הוא שיעור בענווה. ‘לא בכוח יגבר איש כי אם לה’ המלחמה’. לזכור שה’ נותן לנו את הכח.
אפשר גם להסביר שהיד החלשה מבטאת את הצדדים הפחות טובים שבפעולות של הידיים שלנו, ועל כן דווקא עליה נצטוונו להניח את התפילין כדי לקדש גם את הצדדים האלה, ולקשור אותם לאמונה ולאהבת ה’.
ההלכה הזו של ההנחה על היד החלשה דווקא נלמד מהפרשיה השניה בתפילין ‘והיה כי יביאך’, בשונה משאר המקומות, כותב הפסוק ‘ והיה לאות על ידכה’ (עם ה’), ולמדו חז”ל – ידכה = יד כהה (חלשה). אבל מדוע דווקא שם בפרשיה הזו יש את הלימוד הזה? אלא מכיון שהפרשה הזו בתורה מדברת בדיוק על אותו נושא של גאווה מול ה’, של אדם שאומר ‘כוחי ועוצם ידי’ ושוכח מאיפה קיבל את הכח.
יש ענין בהלכה לא להפסיק בדיבור ואפילו לא במחשבה בין הנחת התפילין של יד לאלו של ראש. אחד ההסברים הוא שהתפילין של יד באות לקשר את ליבנו לעבודת ה’, ואילו התפילין של ראש נועדו לקשר את המח שלנו לאמונה בה’. וחשוב להיזהר שלא ליצור הפרדה וניתוק בין המוח והלב. זו אחת הבעיות המאתגרות של חיינו – הניתוק הזה הזה בין המוח והלב. המוח מבין כך והלב רוצה אחרת והמשימה שלנו היא לחבר ביניהם.
